ר"ן על שבת ה׳

1 קודם חצות לא ישלימו. מתני' היא בפ' סדר תעניות דף יט. גבי היו מתענים וירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו תעניתם:

2 ואין מפסיקין לתפלה. אוקימנא בד"ת שאם היו עוסקין בתורה אין מפסיקין לתפלה כתוב בספר המאור דאף על גב דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות הוא כדכתבי' לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפילו בדליכא שהות קאמר דלד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי כשם שהיו עוקרין בעיבור השנה שהיו עוקרין בה את הכל מפני חשוב העיבור ודוקא בחברים כגון ר"ש בן יוחאי והיינו דקאמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה ואי בדאיכא שהות כגון אנו למה מפסיקין וכי אסור לעסוק בתורה קודם שיתפלל אלא ודאי כדכתיבנא:

3 מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא. משתחשך:

4 ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו כדמתרגמי' בערתי פליתי:

5 ולא יקרא לאור הנר. בספר ולאור הנר דקתני אתרוייהו קאי אלא יפלה ואלא יקרא דתרוייהו לאור הנר אסור שמא יטה הנר להביא השמן אל הפתילה שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת:

6 החזן ר ואה. מלמד תינוקות דתינוקות מותרין לקרות לאור הנר דאימת רבן עליהם ולא אתו לאטויי:

7 וכיוצא בו. לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה מתוך שמתיחדים בא לבעול זבה שהיא בכרת:

8 גרסי' בגמרא בפ' בתרא דעירובין דף צט. ובמכילתין יא. לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה כלומר דלא יעמוד אדם ברה"ר ויושיט פיו וראשו לרה"י לאחוז כלי לשתות גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת:

9 וגרסינן תו בגמרא דף יא: ובעירובין שם אבעיא להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פירושא בכרמלית כגון בקעה דמדרבנן הוא אסור להכניס ולהוציא לה מהו לעמוד ברה"ר או ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית וישתה ואמר אביי היא היא כלומר כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסור' ורבא אמר היא גופא גזרה כלומר אפי' יוציא את הכלי מתוכה לרה"י או מתוכה לרה"ר גזרה דרבנן בעלמא היא ואנן ניקום ונגזור הושטת ראשו אטו הושטת כלי:

10 ולענין הלכה קי"ל כרבא הלכך עומד אדם בכרמלית ומטלטל ברשות היחיד או ברשות הרבים וכן נמי עומד ברשות היחיד או ברה"ר ומטלטל בכרמלית וכן נמי הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברה"ר וישתה ברה"י אמרינן עלה בפרק בתרא דעירובין שם אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו ודברי הכל כלומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דר"מ התם ואמרי עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה"ר ברה"ר ומטלטל ברה"י בחפצים הצריכין לו מודו דאסור שמתוך שהן צריכין לו יבא למשכן אצלו וקיימא לן כרבנן מדאמרינן התם אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר:

11 ונמצא פסקן של דברים. עומד אדם ברשות היחיד ושותה ברה"ר אי נמי איפכא כל ששותה בחפצים שאינן צריכין לו אבל שותה בחפצים שהן צריכין לו אסור אלא אם כן הכניס ראשו ורובו וה"מ מרה"ר לרה"י או איפכא אבל מאחד מן הרשויות לכרמלית א"נ מכרמלית לאחד מהם שותה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שבת:

12 אבל בתוספות מפרשים דכי אמרינן התם בחפצים הצריכין לו ודברי הכל טעמא קא יהיב דחפצים הצריכין כולי עלמא מודו דלא יעמוד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אי נמי איפכא והכא המשקים חפצים הצריכין לו נינהו כיון שהוא צריך לשתות ולפי זה לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י אי נמי איפכא אפילו שותה בכלים שאינן צריכין לו:

13 תני דבי שמואל יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך:

14 והיה על מצחו תמיד. קרא יתירא הוא לכך דרשינן דהא כבר נקבע לו מקום דכתיב והיה על מצח אהרן:

15 למשמש בבגדו. שלא יהא כרוך בו שום דבר פן יוציאנו:

16 הלכתא רבתי. דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת:

17 תנו רבנן אין פולין ברה"ר וכו'. אפיקטויזין קיא ויש אומרים ג' מלות הן אפיק טפי זון איוב כ״א:י׳ שורו עבר ולא יגעיל מתרגמינן יפק טפי זון:

18 ברה"ר בחול. מפני הכבוד של עוברים שלא ימאסו:

19 מולל וזורק. בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו:

20 ובלבד שלא ימלול. דסבירא ליה כר' אליעזר דאמר הורג כנה כהורג גמל וחייב חטאת הילכך גזרינן מלילה כדי שלא יהרוג:

21 אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפי' בחול. פי' לאו למימרא דרב הונא סבר דאסור להרוג המאכולת בשבת אלא ה"ק אמר רב הונא בהני תרי תנאי דפליגי קיימא לן כמאן דמיקל וטפי נמי הוה יכלינן למשרי דהיינו הריגה אלא דזהו כבודו אפילו בחול הילכך אע"ג דהריגה שריא משום כבודו אית ליה לאימנועי והני תרי תנאי דח"א מולל וזורק וח"א נוטל וזורק כר"א ס"ל אלא דמר גזר מלילה אטו הריגה ומר לא גזר ור' אליעזר כב"ש סבירא ליה דאמרי אין הורגין דרבי אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי ב"ש כדמוכח בהדי' בירושלמי בפ"ק דביצה ה"ד דאף על גב דרבי אליעזר תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי היה ורבן יוחנן תלמידו של הלל וכדאיתא בפרק יש נוחלין דף קלד. שמא חזר ושמש את שמאי או אחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן הלכך לא קיימא לן לא כרבי אליעזר ולא כהני תרי תנאי אלא כב"ה דשרו וכדאיתא בסמוך והיינו דרבה ורב ששת מקטעי להו ורב נחמן נמי מפקיד ליה לבנתיה דליקטלינהו כדאיתא בגמרא וכל הני עובדי בשבת הוו והכי מוכח בירושלמי והך מאכולת דשרינן כנה היא דבכנה פליגי בה רבנן עליה דר' אליעזר משום דילפינן מאילים דף קז: מה אילים דפרים ורבים אף כל דפרה ורבה וכנה אינה פרה ורבה אבל פרעוש אפי' רבנן מודו דאסור להרוג משום דפרו ורבו וכדאיתא בפרק שמונה שרצים שם ומהו פרעוש ומהו כנה יש מי שאומר דכנה היינו שחורה הקופצת כדכתיב והך את העפר והיה לכנים ודרך שחורה הקופצת לצאת מן העפר והך היא דשריא ליהרג אבל פרעוש היינו כנה הרוחשת אסורה ליהרג אפילו לרבנן ואינו נראה לר"ת ז"ל מדאמרינן במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובפ' שני דנדה דף כ: נמי אמרינן שלחה ליה מסרוקיתא מקטלא כלמי וכלמי תרגום של כנים אלמא כנים לאו היינו שחורה הקופצת דההיא אין דרכה להיות בראש אלא ודאי כנה דשרי היינו הרוחשת ופרעוש דאסירא היינו הקופצת וכ"ת אותה הקופצת למה היא אסורה והרי מן העפר היא נעשית ואינה פרה ורבה יש לומר דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושים ככנה וכיוצא בה אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י"א מהלכות שבת ולפי זה הא דאמרי' בפרק שמונה שרצים דף קז: והרי פרעוש דפרה ורבה הכי קאמר שדינו כפרה ורבה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דפרעוש שאסור בגמרא מין אחר הוא והוא פרה ורבה אבל שחורה זו הקופצת הנקרא בערבי אלברגו"ת כיון שאינה פרה ורבה לכתחלה מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הוא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ולפי דעתי שזו קולא יתירה:

22 תניא ר"ש בן אלעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת. כינה:

23 וב"ה מתירין. כדמפר' טעמא בשמונה שרצים מאילים מאדמים דמשכן מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכנה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם הוא שורצת וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר דבהני מילי פליגי ב"ש וב"ה:

24 אין משדכין. מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה כדכתיב רות א׳:ט׳ ומצאן מנוחה אשה בית אישה ומתרגמינן שופטים ה ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא ואסור משום ממצוא חפצך:

25 וב"ה מתירין. דקסברי חפצך ולא חפצי שמים:

26 ואין מנחמין. משום דמצטער עם המצטערים:

27 אומר שבת היא מלזעוק. פירוש אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא יצטערו:

28 יכולה היא שתרחם. אם תכבדנה מלהצטער בה:

29 בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללו עם הרבים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים:

30 שבנא איש ירושלים. אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא:

31 ורחמיו. של הקב"ה:

32 שבתו בשלום. נוחו בשבתכם בשלום:

33 בקושי התירו. מפני שמצטער:

34 בתפיחה. חולה:

35 זמנין א"ל בלשון הקדש וזמנין א"ל בלשון ארמי. והא לאו לענין שבת נקטה:

36 דשכינה עמו. ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד:

37 סועד. סומך בתשות כחו:

38 אלא מתעטף. מאימת שכינה כאדם היושב ואין פונה לצדדין:

39 וכתבו בתוספות דכי אמרינן לא ישב על גבי מטה דוקא כשהחולה יושב נמוך וכדי שלא ישב גבוה מראשותיו של חולה:

40 ואמר רבה ואפילו גבוה וכו'. דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור רבנן לא פלוג במלתייהו:

41 הא ב' קורין. שאם יבא להטות יזכרנו חבירו:

42 בשני ענינים. בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו:

43 במדורה. מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכין להם אין זה מכיר בבוא חבירו להבעיר ולהטות:

44 אדם חשוב הוא. שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו:

45 כאן בשמש קבוע. שרי מפני שאינו צריך עיון הרבה ואע"פ שאפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו שאינו צריך גם בם עיון מרובה אסרו מפניהנקיות הקלו כאן:

46 כאן בשמש שאינו קבוע. אסור מפני שצריך עיון מרובה:

47 הא בדנפטא. שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי לאטויי ורש"י ז"ל גורס גירסא אחרת אבל גירסא זו הסכים הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת אלא שאסר לשמש שאינו קבוע אפי' בשל נפט. ולא נתבררו לי דבריו:

48 מסדר הוא ראשי פרשיות. מריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה:

49 דאימת רבן עליהן. ואין פושטין יד לשום דבר אפי' בחול אלא על פי רבן:

50 איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי:

51 מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. לגבי אשת רעהו ודאי ליכא לספוקי דאסור. אף אשתו נדה וכי תימא כיון דמקשינן אשתו נדה לאשת רעהו נימא דכי היכי דאשת רעהו מיתסר ביחוד אף אשתו נדה נמי. איכא למימר דמדרשא דסוגה בשושנים נפקא לן דיחוד שרי כדאיתא בסנהדרין דף לז. ועוד דכל זמן שלא בעל דיצרו תקפו דומיא דאשת רעהו אפילו באשתו נדה אסור כדאיתא בפ"ק דכתובות דף ד.:

52 וכתב בספר בעלי הנפש אמרו רבוואתא נדה כל ימי טומאתה אסור' למיכל על פתורא דגברא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה ואע"פ שאין הטעם מפורש בכאן לאסור אותה מן השולחן כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת אבל על שולחן אחד מותרת. יש לסמוך דבריהם ממה שאמרו בברייתא בגמרא כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו והתם ודאי על שולחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למיגזר ביה עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שולחן אחד כי הך. מיהא אתחזי לן שאם הפריש מפה אחרת לעצמו אף על פי שהיא אוכלת על השולחן מותר דהא איכא היכרא להרחקה והכי נהוג עלמא נמי בבשר וגבינה ע"כ: